חדשות מסעירות לראשונה זה 32 שנה: המחלקה המשפטית בנציבות קבילות החיילים (נקח"ל) תעבור "איזרוח". מעתה והלאה לא ישרתו בה משפטנים לובשי מדים, אלא עורכי-דין "מבחוץ", שיחתמו על חוזים אישיים.
בעבר כבר דיווחנו על ניגוד העניינים הבלתי-נתפס שבו מתבוסס המבקר "העצמאי" הזה. מי ישמח יותר מאיתנו לראות שמשהו, אולי, מתחיל לזוז לכיוון ההיגיון והשכל הישר, ולא נכחיש כי הינו מרוצים לו הוכרה תרומתנו הצנועה להבראת מוסד הנקח"ל. אגב, למרות פנייתנו, דוברת צה"ל בחרה שלא להגיב.
בעיוות דומה נגוע, בין היתר, גוף אחר בצבא, חשוב לא פחות, שגם תפקידו הוא לסייע לחיילים בשעת צרה: הסניגוריה הצבאית. גם על כך כבר נזדמן לנו לכתוב (ר' מאמר "אתמול - סניגור, היום - תובע, מחר - שופט"), ובזמן הקרוב אנחנו מתכוונים לפרסם דוגמאות "מן השטח" שימחישו עד כמה חלק מן הסניגורים הצבאיים, גם הבכירים שבהם, לוקים בהבנת תפקידם.
הצבא - ומלחמתו
אנו ממשיכים להביא לציבור הרחב מידע ייחודי, שלא ניתן למצוא אותו בכלי התקשורת הראשיים. הרבה מן הנעשה בביורוקרטיה הצבאית נעשה הרחק מעין הציבור הצופה והביקורתית, והדבר מאפשר לתהליכים מעוותים להבשיל ללא פגע עשרות שנים, ולתפקידים עתירי-שכר להיות מחולקים ללא שקיפות ציבורית ראויה לשמה.
אם כך, למה שנתפלא כשנקרא שקמה בצה"ל התנגדות חריפה להצעה שבראש מנהל התשלומים יעמוד איש של משרד האוצר - ולא קצין צבא (ר' "גלובס", 24.8.2004). באמת, ממתי צה"ל צרך שקיפות על הראש שלו ? אז מה אם זה לא נוגע לפעילות סודית בגבול לבנון, אלא לענייני כסף ? הרי בסופו של דבר שוב נשמע את אותו התירוץ, בפעם-המי-סופר-כמה: המאנטרה הקסומה של "בטחון המדינה". הרי "ביטחון המדינה" הוא מסך העשן הטוב ביותר שהמציאו מאז שהוקמה מדינת היהודים להסתרת האמת מן הציבור.
אך נחזור לענייננו.
נאמר כבר הרי: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". וזהו, בין היתר, המוטו שלנו.
על עיוות מרכזי אחד דיווחנו לפני כחודשיים: העובדה שנקח"ל, שהוא אזרח על-פי החוק, קשור בידיו וברגליו על-ידי הצבא - שכן הצבא הוא זה שמספק לו כוח האדם, הקצבה כספית, לוגיסטיקה - במישרין ובעקיפין.
תלותו של נקח"ל בעטיני הצבא גורמת - כך טענו ונמשיך לטעון - לפגיעה אנושה ביכולתו של הגוף המבקר לבקר את הגוף המבוקר.
והנה, לאחרונה למדנו - עם או בלי קשר לביקורת שהשמענו כאן - את הדבר המדהים הבא: החל מיום 1.1.2005 אין יותר משפטנים לובשי מדים בנציבות קבילות החיילים. את מקומם יתפסו עורכי-דין שיבואו שלא מתוך הצבא, ואלה יועסקו על-פי חוזים אישיים.
בכך נעשה צעד קטן, אך הכרחי, להבראת גוף זה, השסוע בניגודי אינטרסים בכל רמ"ח איבריו.
מדוע צעד קטן? כי עיקר הבעיה - תלותו של מערך המבקרים ("החוקרים" של נקח"ל, אם תרצו) בצבא - לא נפתרה.
תלות זו אינה רק תלות "חיצונית" - כמו, למשל, קיצוץ תקנים על-ידי הצבא. התלות הקשה יותר, ניגוד האינטרסים החריף יותר - נמצא במישור הפנימי: האנשים שמאיישים את מחלקת המבררים. רובם ככולם הגיעו לתפקידי-ביקורת מתוך הצבא, הם ממשיכים להשתייך לצבא וללבוש את מדיו - והם גם יחזרו לחיקו החם לאחר מכן.
דווקא על המחלקה המשפטית - גם אם לא חסכנו את שבט ביקורתנו ממנה - אפשר היה, לדעתנו, "לסמוך" יותר. איננו מדברים אפילו על כללי האתיקה המיוחדים, החלים - נוסף על הדין הפלילי החל על כולם (גם על המפקדים) - על עורכי-הדין והמתמחים באשר הם. באופן עקרוני, משפטני הנציבות, בהיותם "אנשי-הניאונים", שימשו כגורם מאזן מול המבררים, שהבכירים שבהם הינם "ותיקי-צבא", שספגו את המנטאליות הפיקודית והלואיאליות לא רק לצה"ל אלא גם לחבריהם המפקדים (על כל תחלואיה שחלקם לקו בה לעיתים - בעיקר בחשיבה לא עצמאית) לאורך השנים.
דעתנו היא, שאם כבר לבחור איזו מחלקה "לפזר" - היה צריך להתחיל במחלקת בירור.
ויש לנו גם ניחוש פרוע אחד בהקשר זה: היריבות בין המשפטנים למבררים בנציבות הייתה קיימת מאז ומעולם. משפטנים יכלו "לפסול" בירור, לדרוש את השלמתו, ובכלל - לתת או לא לתת "חותמת כשרות" משפטית לעבודת המברר. בניסוח אחר: המתח הכל-כך מוכר בצבא - בין הפרקליטים (ה"מנותקים") למפקדים (ה"עושים-את-העבודה-הקשה-בשביל-כולם") - מצא את ביטויו גם בנציבות.
הניסיונות של "הצד הפיקודי" להחליש את "הצד המשפטי" התבטאו, למשל, בקיצוץ שתוכנן לתקן אלוף-משנה במחלקה המשפטית - בלי "הורדת ראש" דומה למחלקת המבררים.
תא"ל (מיל') אבנר ברזני אינו איש משפט, אלא מפקד משוחרר.
כך היה בכל שנות קיומה של הנציבות, וכך כנראה גם יימשך. לשם השוואה: משום מה, בראש משרד מבקר המדינה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון. אף אחד לא טוען שיש לתת את התפקיד לשר לשעבר, בנימוק שהוא מבין טוב יותר את עבודת הממשלה שאותה הוא אמור לבקר מעתה והלאה...
למה שנתפלא, שוב, שתת-אלוף במילואים "לקח את הצד" של עמיתיו לשדות האימונים ?
בסוף - זה תמיד כסף.
ברצוננו להדגיש: אנו רואים את חשיבותו העיקרית של השינוי המבני הזה לאו דווקא בהתייעלות התקציבית - אלא בניתוק התלות הבלתי-אפשרית בין הצבא לבין בעלי התפקידים בנקח"ל. אנו מברכים על התמורות בנציבות מתוך תקווה שהמשפטנים ה"אזרחיים" לא יחושו כי המחוייבות שלהם היא בראש ובראשונה לפרקליטות ולצבא, שמשלמים להם את המשכורות וקובעים את מסלול קידומם. נמתין, איפוא, בקוצר רוח לכך שתא"ל (מיל') ברזני יפעל להתנתקות מברזים (של צה"ל) - גם לגבי החלקים האחרים בגוף-הכלאיים הזה. אנחנו מאמינים שרק גוף בלתי-תלוי באמת ייתן שירות צודק והוגן יותר לחיילים שכה משוועים לעזרה, וגם ידע כיצד לפעול במקרה הצורך כדי להרתיע את האחראים למעשים אסורים, כך שתופעות חריגות לא תחזורנה על עצמן בכל פעם מחדש.
ואולם, כמו בהרבה מקרים בחיים, גם את המחלוקת הרעיונית הזו ניתן לתרגם למונחים של כסף.
אין ספק שפיזור המחלקה המשפטית בנקח"ל - הוא גם מכה קשה עבור הפרקליטות הצבאית, שאיבדה מספר לא מבוטל של תקנים מתוך המאגר שאותו היא נוהגת לחלק, במיוחד לבכיריה. כך, למשל, התקן המפתה של אלוף-משנה, רמ"ח משפטית, היה שמור באופן היסטורי לקציני פרקליטות בכירים שהמערכת רצתה להפרישם בשקט, בלי לגרום להם לעבוד קשה מדי, מחוץ לזרם העשייה הפרקליטותי (לשם השוואה, תקני סגן הפצ"ר, התצ"ר והסצ"ר - גם הם אלופי-משנה, אך משם אפשר להתקדם לפסגה הנחשקת של תפקיד הפצ"ר. מנקח"ל - לא).
ואולם, כישלון זה (אם לא היה פיצוי עבורו בדרך שאין אנו יודעים עליה) הוא ניצחון לכלל הציבור.
בשוק העבודה היום, רווי בעורכי-דין, ניתן לקבל רמת שירותים משפטיים זהה לזו שנתנו המשפטנים "הפנימיים" - אם לא גבוהה ממנה. אין שום הצדקה למשכורות-העתק שקיבלו משפטני הנציבות (כך, לדוגמא, קצין משפטים צעיר בשנת קבע ראשונה, ללא תואר שני, כשנה לאחר הסמכתו כעורך-דין, זכה במשכורת של למעלה מ- 8000 ש"ח. נטו. זאת, בשעה שעמיתו המתחיל "באזרחות", שלא התמזל מזלו להשתרבב לשורות הפרקליטות, זוכה למשכורת התחלתית שנעה סביב 5000 ש"ח בלבד).
לזאת יש להוסיף את התנאים הנלווים: פנסיה מוקדמת - גם לסגני-אלופים שהריחו את אבק "צאלים" רק מתמונות-עם-הקדשה; רכבים צמודים; מיקום נוח לרוב במרכז תל-אביב; שעות העבודה הלא-מתישות - ושאר הטבות שרבים מאזרחי ישראל, גם המשכילים שבהם, ודאי חולמים עליהן.
כל זה הולך להיעלם מנקח"ל. אנו מקווים, שהפרקליטות הצבאית עצמה - תהיה הבאה בתור להתייעלות: גם היא רוויה במקומות מדושנים ומיותרים, כשאת השירותים שהיא מספקת ניתן "לקנות" במחיר זול הרבה יותר בשוק הכללי - ובאיכות שלא נופלת בכלום. ואולי אף הגיעה העת שהפרקליטות הצבאית תוכפף לגוף בעל אוריינטציה משפטית טהורה וכוללת - שאינו כפוף לרמטכ"ל - כמו למשל פרקליטות המדינה. המשפט והצדק אינם לטעמנו עוד חטיבה או פיקוד בהיררכית המובנית של הצבא. אלו ערכים שצה"ל כפוף להם ולא היפוכו של דבר.
לקינוח: זילזולה של דו"צ
בעבר כבר נזדמן לנו להביא מדבריה של דוברת צה"ל על אודות "עצמאותו" של נקח"ל, ועל קיומם של מוסדות ביקורת מפוארים שמטפלים בחיילים, בתוך הצבא. אנו מקווים שעלה בידינו להראות - לכל מי שרק חפץ לראות ולשמוע - כי התמונה רחוקה מלהיות כה חדה וברורה. נקח"ל, הכותל שאליו מביא את בכיו חייל פגוע - סדוק בסדקים עמוקים שרק עתה מתחילים לראות בהם סימנים חדשים של טיוח...
למרות חשיבות הנושא לכלל הציבור - שאין לו כתובת אחרת על-פי חוק, זולת נקח"ל - דוברת צה"ל בחרה להתעלם מפנייתנו בכתב, במשך יומיים, בטרם פורסמה כתבה זו. אפשר לראות בכך זילזול בנו - רק בנו. אך חדי העין והדעת יוכלו לראות בכך זילזול בכלל תושבי המדינה, שמסרו את גורל הבנים והבנות בידי צה"ל: הרי כולנו שותפים במימונו של הצבא - וגם (שומו שמיים !) של יחידת דובר צה"ל, בכבודה ובעצמה. להזכיר: דו"צ קיים בעיקר למען מתן תשובה לציבור - כך שהזלזול בנו - סופו הוא זילזול בציבור, שכן למען כלל החיילים כל מרצנו.
תחליטו אתם.
|
הוסף תגובה