במקרה הבא לא נדרש כל ידע רפואי מיוחד דווקא, אלא הקפדה על הוראות, התנהגות של רופא סביר, שיקול דעת, ויותר מכל - הפעלת הגיון ושכל ישר. ואולם, בבחינת השתלשלות המקרה, לא נטעה אם נאמר כי אף לא אחד מפרמטרים אלה היה בנמצא. במקרה זה, נקדים ונאמר : מבחן התוצאה הוא שסוף טוב הכל טוב. אולם, הכל ביד המקרה ולא כתוצאה מטיפול רפואי ראוי. וזה החלק החמור באירוע זה.
לפני כחודשיים, סמוך למוצב בו הוא משרת בחברון, נמצא י' לוחם בגדוד צנחנים ברכב מבצעי. בנסיבות אלה, החל לפתע הרכב מתדרדר במהירות, עד שנבלם בחוזקה בתוך קיר. כתוצאה מכך, נחבט ראשו של י' בשמשת הרכב שהתנפצה. התוצאה : ראשו נפתח ודם פרץ מהפצע שנפער בראשו. י' פונה למרפאה צבאית סמוכה של מפקדת גדוד מסויים. כאן, מתחילה השתלשלות של אירועים, אשר מעלה שאלות קשות בדבר לקיחת סיכונים מיותרים , שאלות להן אין כל הסבר הגיוני, כפי שתיווכחו.
פרטי המקרה :
מייד עם הגעתו של י' למרפאה, מתברר לו כי הרופא הגדודי אינו מצוי בבסיס, אלא באירוע משפחתי בעיר אחרת. רופא מחליף ניגש לי', מאבחן את הפצע בראשו וחוסם את זרם הדם בתחבושות. הוא מודיע לי' כי חייבים לתפור את הפצע בראשו, אולם הוא – הרופא המחליף – אין לו ידע בתחום . הרופא המחליף, יוצר קשר עם רופא הגדוד סגן ד"ר ע' ומודיע לו על החייל הפצוע.
לאחר מכן, מסיבה לא ברורה, מחליט הרופא המחליף שלא לפנות את י' לבית חולים, אלא מודיע לו שהזעיק את סגן ד"ר ע' מן האירוע המשפחתי וכשזה יגיע, הוא יתפור את הפצע שנפער בראשו של י'.
בינתיים י' מטופל לעצירת שטף הדם . י' מרגיש סחרחורת ועדין ממתין. כך עוברת לה שעה ועוד שעה ועוד שעה והלוחם הפצוע שוכב וממתין לסגן ע' שיגיע ממרחקים אל המרפאה.
כך חולפות להן 5..כן, חמש שעות עד שסגן ע' נכנס למרפאת הגדוד והחל בתפירת הפצע בראשו של י'. י' ממתין עוד במרפאה ואז סגן ע' מודיע לו שישוב למוצב וינוח בינתיים. הוא מצייד אותו בשני כדורי אקמול, ללא שום בדיקה נוספת וי' חוזר לשכב במוצב.
זמן קצר לאחר מכן, נתקף י' בסחרחורת, בבחילות והחל להקיא. (למי שאינו יודע, תופעות אלו מאפיינות פגיעה בראש ולעיתים יכולות הן להעיד על זעזוע מוח או פגיעה פנימית אחרת) ההרגשה הרעה נמשכה גם במשך הלילה וביום המחרת. בבקר מבקש י' לראות דחוף רופא. סגן ע' מגיע לבקרו במוצב וי' מספר לו על התופעות ושואל אם לא כדאי שיפונה לבית חולים. סגן ד"ר ע' לא מתרשם ועונה בשלילה.
י' מתקשר לאימו בבית ומספר על האירוע. האם המודאגת פונה טלפונית לקציניו של י' ומודיעה כי היא עומדת על כך שהיא תיקח את בנה לבדיקה בבית חולים. לאחר שיחה עם המ"פ, משתכנע זה ומחליט לשחרר את החייל ל4 ימים כדי לאפשר לו בדיקות לאור הלחץ בו מצוייה האם.
י' מבקש שוב הפנייה באמצעותה יוכל לפנות לבית חולים, אך ד"ר ע' משיב שאינו רואה צורך בהפנייה כזו. כך, יוצא י' לביתו בירושלים וממהר עם אימו לבית החולים הדסה עין כרם, כשהוא ללא כל התחייבות ועל חשבונו. שם הרופאים מחליטים לערוך לו במיון דיקות מקיפות ומחייבים בדיקת C.T (הדמייה ממוחשבת) של הראש. לאחר השגחה וקבלת התוצאות, מתברר שאין לי' זעזוע מוח או פגיעה פנימית אחרת בראשו. י' ממשיך מספר ימי מנוחה בביתו ושב ליחידתו. כמו שאמרנו, סוף טוב – הכל טוב. לאחר שובו, מסכים סגן ע' לצייד אותו בהתחייבות עבור הטיפול שעבר בבית החולים - משמע - צה"ל ישלם את החשבון.
וזה בעצם הכי מדאיג. ברפואה אין מקום לניחוש ומזל. לכן רצינו לשאול את קצין רפואה ראשי – ואולי את סגן ד"ר ע' או הרופא המחליף מספר שאלות קשות ולשמוע הסבר סביר לאשר התרחש.
השאלות שלנו הן אלו :
1. הכיצד חייל עם ראש פתוח וזב דם מפונה למרפאה בשטח מבצעי אשר אין בה רופא המבין ברפואה דחופה כמו תפירת פצע ? מה היה קורה אילו נפצע חלילה י' או מי מחבריו פציעת לחימה בעימות עם גורם עויין ?
2. מה עומד מאחורי ההגיון של שני הרופאים כי החייל הפצוע ימתין לטיפול 5 (חמש) שעות עם פצע מדמם במרפאה עד להגעת סגן ד"ר ע' – במקום לפנותו מייד לבית חולים ?
3. מדוע אין אף אחד מהרופאים מעלה חשש כי תיתכן פגיעת ראש או זעזוע מוח, דבר אשר ניתן לבדוק רק בצילום או ב C.T ומחליטים לאחר תפירת הפצע לשלוח אותו למנוחה במוצב מצוייד בשני כדורי אקמול ?
4. מדוע על אף הבחילות, ההקאות והסחרחורת כשהחייל חש ברע – סימנים העלולים להצביע גם על אפשרות של זעזוע מוח – מחליט בכל זאת סגן ד"ר ע' לקחת סיכון ולהורות לו על מנוחה ללא שיש בידו האמצעים לשלול אפשרות זו, ואינו מוכן לפנותו לבדיקות בבית חולים?
5. מה היה קורה אילו חלילה היה אכן מדובר בכך שעקב החבטה בראשו קיבל זעזוע מוח והדבר אינו מאובחן ? (משפטנים יקראו למקרה כזה "עיקרון הגולגולת הדקה" – שמשמעו : לא כל בני האדם שווים אפילו במבנה הגולגולת. כך, מכה בראש אצל אדם אחד לא תיגרום לנזק חמור ואילו אצל אחר – שגולגלתו "דקה" יכולה מכה כזו אף לגרום לפגיעה מוחית)
6. נניח לרגע שמדובר בחייל שאימו לא יודעת להפעיל לחץ על מפקדים למען יבדק כראוי ותוכל להמשיך לישון בשקט ? או חלילה היה מדובר בחייל שקיבל זעזוע מוח למשל ? מה היה קורה אז ?
7. האם העובדה כי הרופא המחליף אינו בקיא בתפירת פצע היתה ידועה לגורם פיקודי או רפואי בהתחשב בנסיבות בהן הוא היה עשוי – או עלול – לתת מענה לפציעה באיזור עויין בו מתבצעת פעילות מבצעית ?
8. ולבסוף - מדוע אף גורם בצה"ל - עד כתיבת שורות אלה כחודשיים לאחר המקרה - לא מינה קצין בודק לבדיקת המקרה בו חייל פצוע ממתין לטיפול רפואי 5 שעות והאם השתלשלות אופן הטיפול הרפואי לרבות אי הפינוי לבית חולים היא התנהגות תקינה המעידה על טיפול רפואי ראוי ?
אין אנו רופאים – זאת כבר אמרנו. אבל ידע רפואי לא מוריד ולא מעלה במקרים בהם ברור כי אבחנה רפואית נכונה לא היתה יכולה להעשות בכלים שהיו בידי הרופאים, זאת, כאשר סימנים של חשד חייבו אותם לדעתנו לפנות מייד החייל לבית חולים.
אז מה למדנו אנו ממקרה זה ? לא למדנו אלא ששום דבר לא משתנה. המקרים החריגים המטילים צל על הרפואה בצה"ל ממשיכים לקרות גם לאחר פירסומים ודיונים קודמים על מקרים רבים, גם לאחר תגובת מקרפ"ר כי הם עושים למיגור תופעות ולשיפור הטיפול הרפואי – בבחינת אין חדש תחת השמש. מדיניות יש, הנחיות גם, נסיון להפחית את המקרים כבר אמר נציג מקרפ"ר : רק שבשטח, איכשהו לא שמעו על זה. מכל מקום, אין להסכים למצב של סיכון בריאותו או חייו של אף חייל. לכן הגיעה העת כי הטיפול בתופעה חולה זו בחיל הרפואה גם יראה . לא רק למען שלומם של חיילי וחיילות צה"ל – אלא אף בשים לב לתדמיתו של חיל הרפואה .
|
