נשלחה על ידי:
ערן
נושא: בקשה לעזרה
בתאריך: 30/12/2004 02:39
|
|
|
תוכן ההודעה:
שלום למערכת "הקשב!"
שמי ערן, אני בן 21.5, חייל בדרגת סמל המשרת בבסיס של ח"א, בצריפין.
נקבע לי פרופיל 45 עוד מאז שהתגייסתי עקב מחלת האסטמה שלי ממנה אני סובל מגיל צעיר מאוד.
עוד לפני גיוסי הייתי מגיע באופן קבוע ל"אסף הרופא" לצורכי ביקורת.
בדרך כלל אני נאלץ לבצע אינהלציה מספר פעמים ביום (פעמיים - בוקר וערב) ובתקופה של התקפים (בתקופה של חילופי עונות, במצב של חשיפה לאבק, או עקב הצטננות/שפעת - כל 4 שעות).
כמו כן, אני נושא עליי משאף ונטולין באופן קבוע למקרי חירום.
התגייסתי ב-2001 בחודש יולי ונשלחתי לבט"ר ´זיקים´ לטירונות 02.
במהלך הטירונות התקפי האסטמה שלי החריפו עד מאוד (עקב הפעילות הגופנית, מצב הלחץ וחוסר השינה בהם הייתי שרוי וכתוצאה מלינה באוהל מלא אבק עם מיזרון רגיל) והגעתי למצב של ביצוע אינהלציה כל מספר שעות.
לפני שהתגייסתי ידעו בבקו"ם על האסטמה שלי ואמרו לי "לא לדאוג".
כשהגעתי ל´זיקים´ התחלנו ישר בפעילות אינטנסיבית.
לאף אחד לא היה איכפת מה יש לי או מי אני. אני בסך הכל עוד מספר אישי.
קבעתי תור למרפאה, יחד עם עוד כמעט כל הפלוגה (כרגיל היו הרבה "חולי" טירונות) ככה שכל תורים התפרשו על גבי כמה ימים בערך, ללא סינון של מקרים דחופים, ככה שגם את הפטורים הראשונים לא קיבלתי מיד (מה שיכלו לדאוג לו עוד בבקו"ם...).
לבסיס הגעתי עם מכשיר אינהלציה ותרופות מהבית בתיק נפרד ונאלצתי בימים הראשונים להגיע כל יום בבוקר ובערב למרפאה כדי לעשות אינהלציה.
באחד מימי השבוע הראשון, בשעות הערב, החליטו המפקדים שלי להעניש את כל המחלקה "עונש קולקטיבי" על אי עמידה בזמנים. העונש כרוך כמובן במאמץ פיזי קשה (שלאחריו המדים שלנו היו רטובים לגמרי כאילו שפכו עלינו דלי מים). התקפי האסטמה שלי רק הלכו והחריפו.
מפקדי היו מודעים לבעיית האסטמה שלי ואף בימים הראשונים של הטירונות הוצאתי פטורים מריצות וכפיפות בטן/שכיבות סמיכה וחשיפה לאבק- מה שלא מנע ממפקדי להריץ אותי בכל מקרה או למצוא "תחליפים" למה שלא יכולתי לבצע לפי הרופא לבצע.
במהלך שמירה בטירונות, נתקפתי בהתקף אסטמה קשה, התעלפתי ופונתי למרפאה בעזרת אמבולנס.
במרפאה עשו לי אינהלציה במינון מאוד גבוה, התחילו לי רעידות בלתי נשלטות בכל הגוף וכשהם ראו שהדופק שלי לא סדיר, תפס אותי בכוח הרופא במרפאה הזריק לי תרופה כלשהי לתוך הוריד ביד ופינו אותי לבית החולים ברזילאי באשקלון.
האמבונלס של הבסיס הוריד אותי בבית החולים, אמרו לי להתקשר כשמשחררים אותי, ונסעו משם.
אף אחד מהבסיס לא נשאר איתי, ומפקדי אפילו לא טרחו לברר מה קורה איתי.
אמי הגיעה לשם בכוחות עצמה - לחוצה ומודאגת.
בבית החולים אושפזתי עד 12:30 בלילה בערך.
התקשרי חזרה לבסיס ושלחו רכב שיחיזיר אותי.
מבית החולים קיבלתי המלצה ל-ג´-ים ש"נהפכו" בבסיס למנוחה עד ב-9:00 בבוקר.
בשלב זה, אימי הבינה שבסיס לא מתחשבים כלל בבעיית האטסמה שלי, היא הגיעה לבסיס ובקישה להיפגש עם מפקדיי.
כמובן שהם סירבו ואיש לא הגיע.
זה היה חודש יולי ונתנו לה לחכות בשמש, לבד, חצי יום מחוץ לשער הבסיס עד שהמ"פ שלי ברוב טובו טרח להגיע לשם.
לפני כן התחננתי שתלך הבייתה ושלא תעמוד בשמש כל היום כי ידעתי שלמפקדיי לא איכפת.
לבסוף הביאו אותנו לפגישה עם הסמב"ס שעשה לנו טובה שנפגש איתנו (או המב"ס, אני כבר לא זוכר...) והבטיח שהכל יהיה בסדר ו"לא לדאוג".
בקיצור מה שיצא מכל הפגישה היה שהקימו אוהל נוסף לאוהל הקיים בו ישנו, ותלו עליו שלט "אוהל אסמתים" (בכוונה עם שגיאת כתיב כי מישהו חשב שזה נורא מצחיק) ולהעביר אותי שם לבד.
למעשה זה היה אוהל שכולם אכלו בו (אוהל פרישה) שהיה מטונף וההבדל היחידי הוא שלא היו בו שמיכות וישנתי שם לבד לגמרי. כל שאר החיילים חשבו שנענשתי כי זה נראה כאילו אני בבידוד.
בנוסף לכך המ"פ, כשהיינו בשטח לפני מטווח, עצר לידי את הרכב בו הוא נסע במעיין בצורה שנראתה כאילו הוא עומד לדרוס אותי (עצר כמה ס"מ לפני) ירד מהאותו התקרב אליי ואמר לי - "פעם הבאה שאתה מדבר עם אמא שלך תגיד לה שהכל טוב, הכל ורוד, הבנת?".
אמר והסתלק.
שלא להזכיר את הפעם שהגעתי למרפאה בבוקר עקב התקף אסטמה קשה (הייתי מגיע למרפאה כי הייתי צריך חשמל בשביל מכשיר האינהלציה) וחיילי/ות המרפאה והרופא לא פתחו לי את הדלת כי היה מוקדם מידי.
הדלת הייתה עולה ולא יכולתי להיכנס.
לא עזר כמה דפקתי על הדלת עד שכבר לא היה לי כוח, איך נחנתקי בחוץ והתחננתי שיפתחו - הם לא פתחו. השתמשתי במשאף שממש הציל אותי, והתיישבתי על ספסל מנסה להסדיר את הנשימה.
כעבור שעה הם עשו לי "טובה" ופתחו את המרפאה.
לא פעם קרה שהייתי צריך לעשות אינהלציה וסגרו את המרפאה כי היה כבר מאוחר. לא היה איכפת להם אם אני צריך חשמל או לא.
בסופו של דבר לאחר כשבוע התחלתי להשתמש בחשמל של כיתת לימוד באזור, שלמזלי הייתה רוב הזמן פתוחה.
כאילו זה לא מספיק, גם תגובות של החיילים מסביב לא היו הכי נעימות. לא תמיד הבינו מי זה החייל שעושה אינלציה כל הזמן, זה עם המסיכה על הפנים, התרופות והמזרק - מה שגם הוליד לא מעט בדיחות על חשבוני.
אבל כל זה היה אחרית דאגותיי ונסיתי לקחת את זה בהומור.
במהלך הטירונות מצאתי את עצמי מפונה באמבולנס לפחות פעמיים.
למפקדיי לא ממש היה איכפת וזכיתי מהם ליחס מזלזל.
בסוף הטירונות "נזכרו" מפקדי להעביר לי טופס של הפנייה לרופא ריאות מומחה שהם התבקשו להעביר לי מהמרפאה.
התאריך עליו היה של יום אחרי שנשלחתי לבית החולים (בשבוע הראשון) ורק לאחד *כחודש* הם העבירו לי אותו.
אחת הטעויות הגדולות שעשיתי היו שלא התלוננתי על מה שעברתי בטירונות ולא הלכתי לרופא מומחה לאחריה.
הייתי פשוט גמור פיזית ומנטלית. כשחזרתי הבייתה בקושי הצלחתי לעמוד ורק רציתי לנוח ולישון.
היה לי כל כך רע שם שלאחר הטירונות סבלתי מסיוטים. הרגשתי שהמערכת אטומה ולא רציתי שום קשר איתה.
בקיצור, זה רק על קצה המזלג ממאורעות הטירונות שלי - חודש שהיה אמור להיות מרגש ולהוות את תחילת השירות הצבאי שלי אך התגלה כסיוט.
היו עוד הרבה מאוד אירועים שהתרחשו במהלך הטירונות אך אמשיך הלאה כי האירועים עוד רבים ולא נגמרים כאן.
לאחר הטירונות המשכתי את לימודי (עתודה טכנולוגית - יד´) ולאחר שסיימתי את לימודיי (25/05/03) נשלחתי ל´טכני´ בחיפה לצורך הכשרה מקצועית.
במהלך הקורס (שנמשך כחצי שנה) שוב החריפו התקפי האסטמה שלי.
שוב אינהלציות לעיתים תכופות וזאת בעיקר בגלל הלינה בחדר מלא אבק עם סמיכות "סקביאס" שהיו לשאר האנשים (אני אף פעם לא ישן עם הסמיכה בגלל האסטמה).
שלא לציין את האוויר ה"איכותי" ששורר באיזור הטכני ובמפרץ חיפה עקב כל המפעלים שבאזור.
בכל בוקר היה ריח נורא ואפילו חיילים שאין להם אסטמה התקשו לנשום.
באחד הימים אף הייתה השירפה הגדולה באחד המפעלים במפרץ (מה שהתפרסם בעיתונות) וכל השמיים היו שחורים.
בנוסף לכך המגורים שלנו היו הפעם בבניין גבוה, ואני "זכיתי" להיות בקומה העליונה. "טיפוס" רגלי של 6 קומות כל פעם לא היה בדיוק השילוב הטוב ביותר עם התקפי בעיות הנשימה שלי (שלא לדבר שכל פעם שרציתי לשתות הייתי צריך לרדת 6 קומות ולעלות 6 קומות...).
אך שוב, הבעיה העיקרית הייתה החדר, והלינה.
פשוט לא היה מה לעשות.
לא הייתה לי אפשרות לישון בבית.
למרות ששטפנו את החדר כפעם-פעמיים ביום עדיין הייתה בעיה של אבק.
ושוב נכסתי למעגל של התקפים תכופים חוזרים ונשנים.
גם בטכני הבאתי את מכשיר האינלציה ותרופות מהבית ונאלצתי לסחוב אותם בתיק נפרד ככה שבכל פעם שנשארתי שבוע או שבועיים נאלצתי לסחוב הרבה מאוד ציוד.
מבחינתי לעשות אינהלציה במרפאה לא הייתה אופציה כי אז הייתי צריך לחכות כל פעם בתור של כמה שעות ולהבדיל מהטירונות שם ישנו באוהלים ללא חשמל מלבד מנורה בודדת - בחדר הייתה נקודת חשמל.
במהלך הקורס, באחד הימים, נתקפתי בהתקף אסטמה קשה במיוחד.
הגעתי למסדר חופ"לת ונתנו לי לחכות שעות בחוץ (בדרך כלל קורא שמגיעים ב-17:00 אם מוותרים על ארוחת הערב ונכנסים רק ב-21:00).
הסברתי ל"מפקד" שאני לא אתפלא אם היה בן גילי כי אני מגיע בגלל בעיה דחופה אבל הוא אמר לי שכולם "מקרים דחופים" ושעליי לחכות.
בסופו של דבר התעלפתי בכניסה לחדרה של החופ"לת ופינו אותי למרפאה שם רצו שוב לפנות אותי לבית חולים...
עליי לציין שבטכני נתקלתי במיוחד בתופעה שמשגעת אותי כל פעם מחדש עד היום (כמובן שגם בטירונות אך בטכני, בתקופה של 6 חודשים, ראיתי כל פעם מחדש ואני עדיין רואה זאת בבסיסי הנוכחי).
אני מדבר על תופעת החולים "המדומים" שרק מאריכים את התורים.
כן כן, מדובר באותם חולים שחולים במחלת "הפז"ם".
הם יעשו הכל כדי להוציא ג´-ים / ב´-ים / פטורים וכו´.
חלקם עוד מתגאים בכך בפני חבריהם וחושבים שזה ממש מצחיק.
אני זוכר כי בתקופת הטכני, אחד מאותם "טיפוסים" אמר לחברו שהוא רוצה להוציא פטור והוא הולך לספר לחופלת שיש לו אסטמה ואז הוא עשה קול דוחה של כביכול "נחנק" מקוצר נשימה.
זכור לי גם חייל אחר שלוקח מהמרפאה משאף, כביכול בגלל שיש לו "אסטמה" ואז השתמש בו סתם ככה באוויר "בצחוק".
אני לא מתיימר להיות רופא או לקרוא מחשבות, אבל בתור חולה אסמטמה אני יכול לזהות בתוך מספר דקות מי באמת סובל מאסטמה ומי לא.
לא פגשתי אנשים רבים עם אסטמה ברמת חומרה כמו שלי המוגדרת כבינונית עד קשה אך גם מישהו עם האסטמה הכי קלה לא ישתמש סתם במשאף באוויר בצחוק כי הוא היה יודע שמשאף זה יכול להציל אותו מחנק.
במקרה זה לקחתי את חולי האסמטה ה"מדומים" בתור דוגמא, אךלא מדובר רק באנשים שטוענים שיש להם אסטמה.
מדובר כמובן בכמעט בכל מחלה / תופעה שונים ומשונים.
אך אלא שטענו שיש להם אסטמה לחינם הרגיזו אותי הכי הרבה.
מדובר קבוצה גדולה מאוד של אנשים כי אם אני לבדי הספקתי לראות עשרות מדובר בתופעה.
כל אותם אנשים לא מבינים שהבדיחה/מתיחה/קומבינה/הרצון שלהם "לדפוק" את הצבא - בא על חשבון אחרים.
בגלל אותם אנשים הרופאים הצבאיים חשדנים וחושבים שכל אחד שקרן.
כשחייל מגיע כיום לרופא הוא מגיע קודם כל בתור שקרן.
עליו "להוכיח" את עצמו לרופא כי הוא דובר אמת. מה שנקרא "שקרן עד שהוכח אחרת"...
אז מה אם מישהו שבאמת חולה לא זוכה להתייחסות. העיקר שהרופא מנע מ-9 מתוך 10 מתן הקלה או פטור כלשהו.
החלק האבסורדי הוא שבדרך כלל דווקא אנשים אלה, יודעים איך לתחמן ולשכנע את המערכת והם אלה שזוכים לפטורים/הקלות והחולים האמיתיים לא.
בכל מקרה,
במהלך הטכני, נשלחתי פעמיים לרופאי ריאות מומחים בבית חולים 10 שבחיפה, שבדקו אותי והמצליצו על פטור מתורנויות. בסופו של דבר בטכני לא ביצעתי תורנויות שמירה או "משימות" (אבטחה של מקומות ציבוריים שכללו לינה מחוץ לבסיס) אלא רק תורנוית מטבח (שגם אותם לא הייתי אמור בעיקרון לבצע אבל ביצעתי בכל מקרה למרות שבקושי יכולתי לנשום בחום, בחנק ובריחות של המטבחים).
ב-29.09.03 הוצבתי ביחידתי הנוכחית.
למזלי (ולאחר השקעה רבה בלימודים ע"מ להיבחר ע"י היחידה בא אני נמצא כעת) הגעתי לבסיס פתוח.
התקפי האסטמה שלי התחילו לפחות בהרבה כחודש לאחר שהגעתי (בחודש הראשון הריאות שלי היו פשוט "גמורות", תרתי משמע).
כשהגעתי לבסיס הלכתי בימים הראשונים למרפאה ע"מ להציג את המלצות רופאי הריאות המומחים בנוגע לתורנויות. היה עלי לקבוע תור למסדר פטורים הנערך ע"י מפקד גף הרפואה וכך עשיתי.
בפגישתי עם הרופא סיפרתי לו על מחלת האסטמה שלי, עברי הרפואי, הצגתי בפניו מסמכים הנוגעים לעניין ואת 2 המלצות הרופאים המומחים שהיו עדכניות (האחרונה מבין שתיהן נכתבה כחודש מלפני שהגעתי לבסיס).
הרופא הודיע לי שעל-מנת שהמלצות הרופאים המומחים יאושרו עלי לגשת בשלישית לרופא ריאות מומחה.
כששאלתי אותו מדוע הוא אמר לי כי הממלצות כבר "לא בתוקף" ולכן לא דיי בהן וכי הוא רוצה שוב חוות דעת של רופא ריאות מומחה, דבר שנראה לי דיי תמוהה לאור העובדה שהיו לי כבר 2 חוות דעת מ-2 רופאי ריאות שונים מבית חולים 10.
לבסוף נכנעתי בחוסר ברירה לדרישתו והוא קבע לי תור לרופא ריאות מומחה בחר"פ.
הגעתי לרופא הריאות המומחה שבדק אותי והמליץ בשלישית לפטור מתורנויות.
כשחזרתי לאותו רופא מהבסיס שלי, והצגתי בפניו את ממצאי הבדיקה, הוא החמיץ פנים והסתייג מההחלטה, ככל הנראה כיוון שקיווה שהפעם חוות דעת הרופאים תהיה שונה. הוא החליט להגביל את הפטורים כמעט לגמרי על סמך דעתו האישית וללא התחשבות בממצאים הרופואיים.
עליי לציין שהוא אינו רופא ריאות ולא בדק אותי אף לא פעם אחת.
כשביקשתי ממנו שיסביר לי את קביעתו הוא השיב לי כי כזו ההוראה לגבי חיילים אסטמטיים והעלה בפני הסברים שבתור חולה אסטמה נראים בעיני כלא מתקבלים על הדעת ואף מופרחים לחלוטין.
הרי בתור חולה אסטמה אני מודע לכל תופעות המחלה וגורמיה.
לאורך כל השיחה, הוא התייחס לחולי האסטמה כ"קבוצה", ללא התחשבות ברמות חומרה של מחלה או התייחסות אינדיוידואלית כלשהי למקרה הספציפי שלי.
למעשה, התנהגותו הזכירה לי את אחד המאמרים שהתפרסם באתריכם לגבי כך שרופאים צבאיים רואים בעצמם את אלה שמונעים את "קריסת" הצבא כולו על ידי אי מתן פטורים ורואים לפניהם את המערכת הצבאית לפני בריאות החיילים.
בכל מקרה, הרופא לא רצה לאשר את המלצות הרופאים המומחים.
פניתי למפקד הגף שלי ולראש התחום בבקשה שינסו לדבר עם הרופא.
בסופו של דבר הסתבר שאין להם מה לעשות מולו, וכי ההחלטה שלו היא הקובעת.
מה שהכעיס אותי במיוחד היו טענותיו המגוכחות לגבי מחלת האסטמה אותן שלח באי-מייל למפקדיי והעתק של האי-מייל הנ"ל הגיע בסופו של דבר אליי.
למעשה, אותו רופא, בגלל פנייתי למפקדי, הפך את כל הנושא לעניין אישי וכל פעם ששמע את שמי התפרץ בכעס על מי שהזכיר את שמי. אך כשפניתי אליו אישית שוב ושוב ואמרתי לו את שמי, הוא עשה עצמו כאילו הוא לא זוכר מי אני.
בסופו של דבר אותו רופא, עקב לחץ שהופעל עליו מטעם מפקדיי, שלח מכתב למקרפ"ר עם "המלצותיו" בצירוף המלצות הרופאים המומחים.
שוב, עליי לציין כי הרופא הנ"ל *אינו* רופא ריאות מומחה.
הוא אף טען שהוא מגביל את המלצות הרופא המומחה מהחר"פ (ליד צריפין) לפטור מתורנויות משום שהוא לא מכיר את תנאי הבסיס. טענה מגוכחת שכן, אני משרת בצריפין, דבר שהרופא אליו הוא שלח אותי יודע וודאי שהוא מכיר את צריפין שכן מדובר בבסיס הכי קרוב לחר"פ (למעשה הם שוכנים בסמיכות אחד לשני).
בסופו של דבר, המלצויתיו המסוייגות עד מאוד מאוד של אותו רופא אושרו במקרפ"ר ולא המלצותיהם של הרופאים המומחים וזאת לאי שביעות רצוני.
אף שלחתי בעצמי פקס למקרפ"ר אך מעולם לא זכיתי לתשובה.
ידעתי גם שכל עוד הרופא הנ"ל נמצא בבסיס שלי לא יאושרו לי המלצות הרופאים המומחים.
בינתיים, מאז אותה תקופה של אי אישור המלצות הרופאים המומחים, אחד החיילים שאחראי על שיבוץ התורונויות אצלי בבסיס הבין את הבעיה שלי ולא שיבץ אותי מאז בתורנויות שמירה או אבט"שים אלא רק בתורנויות רס"ר.
ככה, בעיית הלינה נפתרה אבל אני עדיין נחשף לאבק רב במהלך התורנות.
אך בכל זאת, בסוף כל תורנות, בסוף היום, אני יוצא הבייתה ועושה אינהלציה או משתמש במשאף במהלך התורנות במידת הצורך.
הרע במיעוטו.
עליי לציין כי מדובר בטובה אישית של משבץ התורנויות בגלל שהוא הבין עד כמה חמורה הבעיה שלי ואת הייאוש שלי. אני חב לו המון תודות והוא היחיד שגילה אנושיות כלשהי מלבד אטימות מוחלטת.
לאחרונה, לפני כחודש וחצי אותו רופא עזב את הבסיס.
פניתי שוב למרפאה, אך עכשיו במקום שרופא מהבסיס יאשר את המלצות הרופאים המומחים, החליט מ"ע המרפאה שעל-מנת למנוע גל של מתן פטורים ע"י הרופאה החדשה שהחליפה את הרופא הקודם, ישלוחם *כל* ההמלצות למקרפ"ר לאישור שם אני יודע בוודאות שלא יאשרו את ההמלצות בעיקר לאחר "המלצתו" של הרופא שעזב כבר את הבסיס ונרשמה במקרפ"ר וגם לאור העובדה שהם ידועים באימוטתם אף הם.
שלא להזכיר שוב את הפקס שאפילו לא טרחו להשיב עליו....
לאחרונה הודיע לי אחראי התורנויות שמופעל עליו לחץ לשבץ יותר אנשים לתורנויות שמירה / אבט"שים ושעלי להוציא פטור באופן דחוף אחרת הוא ייאלץ לשבץ אותי.
כמו כן, בנוסף לכך, לאחרונה רציתי לקחת תרופות לאסטמה מהמרפאה (ונטולין, אירובנט, משאף וכו´) כי עד היום קניתי אותן בכספי ועכשיו הודיעו לי כי אני צריך אישור מיוחד מהחר"פ כדי לקבל תרופות. מה שלא מובן לי, זה למה עד היום - יותר משנה וחצי בצבא - לא ניתן לי אישור שכזה.
בכל מקרה, שוב, זו לא גם לא הבעיה המרכזית, שכן אני קונה את התרופות בכספי אלא מה שמתטריד אותי הוא עניין אישור הפטור מתורנויות שלא ניתן לי.
כרגע, שלחו אותי שוב - בפעם הרביעית - לרופא ריאות מומחה. זאת למרות שאסטמה היא לא מחלה חולפת.
לפחות לא במקרה שלי.
גם הפעם זה כדי "לברר" לגבי תורנויות.
אני מרגיש כאילו בכוונה מנסים למצוא רופא ריאות שלא יאשר לי פטור מתורנויות או סתם לטרטר אותי עד שאני אתייאש.
אני כל הזמן שרוי בלחץ ובמתח מאז שהתגייסתי בגלל כל הסיפור הזה.
זה כבר הגיע למצב שכבר לא ישנתי בלילות בגלל זה וכבלל אני מרגיש נפגע מאוד מכל היחס אליו זכיתי.
אני לא רוצה שבריאותי תיפגע כי מאז שהתגייסתי היא נפגעה כבר פעמים רבות.
הגעתי כבר פעמים רבות לבתי חולים ואין לי כבר את הכוח המנטלי להתמודד עם מערכת שמגיבה באטימות ולכן אני פונה אליכם בבקשה לעזרה.
אני יודע שאם לא אסכים לצאת לאבט"ש או לבצע שמירות, אני מסרב פקודה ושאני עלול להישפט על זה.
כבר הייתי מאוד קרוב לכך בעבר, וחבר למחלקה החליף אותי ברגע האחרון.
אני לא מבין איך המערכת הצבאית - מערכת שמבוססת על חיילים, מערכת שבראש מעייניה צריכה לדאוג לבריאות חייליה, יכולה להיות כל כך אטומה.
אני אישית מאוכזב עד עמקי נשמתי מהמערכת הרפואית וכל המוטבציה והמורל שאיתם התגייסתי נפגעו בגלל כל המקרה הזה.
הגייסתי לצבא במטרה לתרום ולעזור ואני לא חושב שהיחס שקיבלתי עד כה מגיע לי.
מרגיש מושפל, מאוכזב ואובד עיצות. למה אני צריך להתחנן לקצת הבנה וסימפטיה?
למה חיילים מקבלים פטור מתורנויות על בעיות בכפות הרגליים ומשהו כמו בעיות בנשימה זוכות להתעלמות שכזו?
כרגע, נקבע לי תור לרופא ריאות בחר"פ בשבוע הבא (יום שלישי ה-6.12) ואני לא יודע מה לעשות.
אני יודע שלאחר שאני אלך לשם ויחזור לרופא בבסיס ירצו לשלוח את המלצות הרופא המומחה למקרפ"ר ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה.
אני כבר מיואש לגמרי ואובד עצות.
זה כבר נהפך למטרד, למשהו שכל הזמן רודף אותי ומחכה לי בפינה.
אני מרגיש שכל רגע אני עלול למצוא את עצמי עם "הגב לקיר" והיתקל שוב בקונפליקט של פקודה לעומת בריאות.
בטירונות בחרתי בפקודה וכמעט איבדתי את חיי בשביל שטות ומאז החלטתי - לא עוד.
אז מה עכשיו? - משפט? מעצר?
הרי אני חייל שלא קיבל עד היום ולו תלונה אחת...
כל מה שכתבתי פה, ארוך ככל שיהיה, זה רק על "קצה המזלג" וקשה מאוד להעביר פה את כל מה שעברתי ואת תחושותי כעת.
אנא, עיזרו לי בנידון כי אני מרגיש שאני לבד במערכה ואני בטוח שאני לא בודד במערכה מול האטימות הזו.
אנא, צרו עימי קשר ב-u180@walla.co.il
תודה,
ערן, חייל בח"א.
|
|
|
|
|
|
|
| 02:39 | 30/12/2004 |
 בקשה לעזרה - ערן 
|
|
|
| 09:39 | 30/12/2004 |  שלחתי אליכם מייל בעניין - ערן |
|
