ניווט מהיר - בחר/י פורום:   הטיפול הרפואי בצה"ל | זכויות חיילים ות"ש | נושאים כללים | שיח מילואימניקים   פורום הטיפול הרפואי בצה"ל - צפיה בהודעה      נשלחה על ידי:  חבר מודאג נושא: התעלמות רופאים ממצוקה נפשית בתאריך: 8/11/2009  21:09 תוכן ההודעה: שלום רב, יש כאן סיפור די ארוך, ואבל אני אובד עצות וזקוק לעזרתכם... אני פונה אליכם כמקור אחרון, אחרי שנותרתי פשוט חסר אונים מול המערכת. אני כותב בקשר לחברה שלי, אשר התגייסה לצבא לפני כשנה. להלן הסיפור המלא על שירותה הצבאי של חברתי (להלן א´), מתחילתו ועד היום: א´ התגייסה לצבא כעתודאית, ומיד ביום חזרת לשירות נשלחה להכנה לקורס קצינים. במשך שבועיים של הקורס, א´ התקשתה לאכול, ומצבה הבריאותי הדרדר, היא הורידה 4 קילו (גובהה 1.61, והיא הורידה מ-47ק"ג ל- 43ק"ג). היא סבלה במהלך הקורס מכאבי בטן עזים, אשר הקשו עליה לתפקד, ולבסוף הוצאה מההכנה. כשבועיים לאחר מכן, א´ נקלטה ביחידה, והחלה את תפקידה כקצינה במחלקה הטכנולוגית של היחידה. במהלך התפקיד הפנה הרופא את א´ למספר בדיקות רפואיות במטרה לאבחן את כאבי הבטן העזים שהיא חשה, אשר החמירו באופן מתמיד. אולם, לא נמצא הסבר לכאבי הבטן, מלבד "תסמין המעי הרגיז", אשר משמעותו רגישות מוגזמת למאכלים רבים / לחץ נפשי, אשר גורמים לכאבי בטן (כאשר חומרת כאבי הבטן משתנה מחולה לחולה). בעקבות כאבי הבטן, א´ הפסיקה לחלוטין לאכול מאכלים רבים, וביניהם מאכלים שומניים / גבינות וכו´ וכו´. אחד הקשיים היה לאכול בצבא - א´ היתה אוכלת פרי או 2 + כמה ירקות, ומתאפקת בשאר היום עד שהיינו אוכלים יחד בבית. (הסיבה - כל שאר המאכלים היו גורמים לה לכאבים ומשתקים אותה להמשך היום). למרות הנ"ל, הופעל על א´ לחץ כבד מטעם גורמים ביחידה לצאת לקורס קצינים בשנית. כשהסבירה על הכאבים ממנה היא סובלת, וקשייה במציאת אוכל בצבא, אשר איננו גורם לה לכאבים, היא נענתה בזלזול ואימרות מסוג - "פעם הבאה את יוצאת לקורס ויהי מה..." או "אז תביאי אוכל מהבית - מה הבעיה?". א´ היא בחורה רגישה ומופנמת, ובעקבות הלחץ הרב שהופעל עליה, ובתוספת מפקד ישיר חסר התחשבות, אשר הפעיל עליה לחץ והתייחס אליה כאילו היתה שליחה שלו, הצטבר עליה לחץ רב, ומצבה הנפשי החל להדרדר: היא היתה בוכה בכל לילה לפני שהלכה לישון, וכל גופה היה רועד. כמו כן, תוך כדי שינה היא היתה רועדת באופן קיצוני. גם בדרך לבסיס היא היתה בוכה ורועדת, והייתי צריך לשכנע אותה לעבור כל יום ולהחזיק מעמד. היא היתה מתקשרת אליי בפאניקה 4-5 פעמים ביום, ואומרת לי "אני לא יכולה יותר", "מה לעשות עכשיו?!" ועוד.. באופן זריז יחסית, המצב החמיר - א´ לא היתה מסוגלת לבצע פעולות יומיומיות, היא הפסיקה להתקלח, לא הצליחה לישון, הפסיקה לאכול ועוד... היא היתה מבלה ימים שלמים בבכי ורעידות... בשלב הזה, כשא´ באמת התקשתה באופן בלתי נתפס מבחינתי להיכנס לבסיס כל בוקר, לחצתי שנלך לראות קב"ן. כאן התחלנו תהליך ארוך וסבוך שבו ראינו את הקב"ן והפסיכיאטר מספר פעמים, והם הציעו טיפול תרופתי. לאחר שבדקנו מספר פעמים את השפעות התרופות, א´ החליטה שהיא רוצה לפתור את הנושא באמצעות שיחות ולא באמצעות טיפול תרופתי. אולם, הוצבו בפנינו שתי אפשרויות: טיפול תרופתי / שחרור. לא רצינו לקבל טיפול תרופתי וכך נזרקנו פתאום לתהליך של שחרור. זו היתה תקופה קשה מאוד, קיבלנו יחס מאוד לא נעים מהרופאים במרפאת ברה"ן, ולא עבר הרבה זמן והמצב החמיר לרמה מדאיגה... א´ התחילה לחתוך את עצמה באופן יומיומי, לחשוב על התאבדות, לפגוע בעצמה באופן מתמיד (הפילה את עצמה ממקומות גבוהים, הרביצה לעצמה ועוד...) כשהייתי נרדם, הייתי מוצא אותה פעמים רבות במרפסת, על כיסא, בוהה כלפי מטה... היא חשבה פעמים רבות על לקפוץ. הסיבות היחידות שהיא לא קפצה היו מפחד לפגוע בי ופחד "רק להישאר נכה"... היא סיפרה לי פעמים רבות על עוצמת הכאב שהיא מרגישה, ושהיא רוצה להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית... בשלב זה, עשה רושם שהקב"ן המליץ כבר על שחרור עקב המצב המדאיג (למרות שלנו אישית לא אמרו כלום) וא´ עברה לשיחה עם מפקד המרפאה. השיחה הזו היתה מזעזעת. אני המום, פגוע ומודאג שמפקד מרפאת ברה"ן מסוגל להתייחס כך לאדם בצרה: למרות בקשותיה של א´, ביקשו שהיא תכנס בלעדיי. אני עמדתי בחוץ, אולם שמעתי את כל השיחה. מפקד המרפאה היה אגרסיבי מאוד. בתגובה לכך שהקב"ן סיפר שא´ חתכה את עצמה, הוא אמר"תראי לי!", בתגובה לכך שא´ התקשתה לענות לו ובכתה רוב הזמן הוא ענה "אני לא יכול להבין כלום עם כל הבכי הזה שלך", בתגובה לכך שא´ היתה לא מפוקסת הוא אמר "יש לך פיגור שכלי או משהו כזה?". בשלב כלשהו א´ ברחה מהמשרד בבכי. הרופא רץ אחריה, ואני שכנעתי את א´ לעצור ולדבר איתו פעם אחת נוספת. הוא צעק על א´, איים עליה שיביא משטרה צבאית וישים אותה בכלא "כי היא מסוכנת לעצמה" ועוד ועוד. א´ פשוט עמדה שם ובכתה, אולם הוא לא הפסיק לאיים עליה. בשלב מסויים התערבתי ועצרתי את האיומים. המשכנו בתהליך ארוך ומתיש, ובסוף פגשנו את רמ"ד פסיכיאטריה, אשר בפעם הראשונה סיפרה לנו מעט יותר על המתרחש מאחורי הכלאים. ככל הנראה, הקב"ן והפסיכיאטר איבחנו דיכאון ובעיית הסתגלות, אולם מפקד המרפאה קבע כי ישנה "בעיית מוטיבציה וחוסר קומפנסציה". בסיום המפגש, רמ"ד פסיכיאטריה סיפחה את א´ לתקופה של 3 שבועות לר"ם 2, בכדי לראות אם יש שיפור (עם בדיקות תקופתיות של הקב"ן פעם בשבוע) וקבעה איתה פגישה המשך 3 חודשים קדימה, כדי לקבל החלטה סופית לגביה. המצב של א´ השתפר במעט כל עוד לה היה לה קשר לצבא, אולם בכל פעם שהתקשר מישהו מהצבא או בכל פעם שהיתה לה בדיקה שגרתית, החרדות היו חוזרות, וכל הסימפטומים היו חוזרים. בסוף 3 השבועות, החליטו הקב"ן והפסיכיאטר שא´ לא נמצאת במצב לחזור לצבא , והמשיכו את הסיפוח לר"ם 2) והבטיחו לקבוע פגישה חוזרת עם רמ"ד פסיכיאטריה, מוקדם ככל האפשר, בכדי לקבל תשובה סופית לגבי א´. (בשלב זה עשה רושם ששניהם מאמינים שיש לשחררה) פתאום, קראו לא´ לפגישה עם פסיכיאטר חדש, "בכיר מאוד", והוציאו משום מה את רמ"ד פסיכיאטריה מהתמונה (אשר הינה אחראית על שחרור עתודאים, וטיפלה במקרה של א´). אותו פסיכיאטר אמר לי בפנים בסוף הפגישה עם א´ "אני מסכים ואין לי שום ויכוח שא´ נמצאת במצוקה נפשית, אבל אם היא לא תיקח כדורים היא חוזרת לצבא מיד". הייתי המום לחלוטין לנוכח האימרה - יושב מולי ד"ר אשר אמור לעזור לאנשים במצוקה, ומאבחן בעצמו מצוקה נפשית, אבל בעצם אומר- בעיה שלה, אני הצעתי פתרון. כל נסיון של דיבור בהגיון לא עזר, והוא הורה לחזור לא´ מיידית לצבא. מאז א´ נמצאת בצבא כשבועיים. אני פשוט עובד עצות... א´ מתקשה גם לבצע פעולות יומיומיות, כמו אפילו לעלות על אוטובוס (זה בחיים לא היה ככה בעבר, היא חיה כבר 6 שנים לבד, והסתדרה עם תחבורה ציבורית ללא קושי...) כמו כן, א´ חזרה כבר לפגוע בעצמה, היא חתכה את עצמה וחושבת מחשבות אובדניות... אני לא מבין - עד שהיא לא באמת תתאבד, אף אחד לא יתייחס?! מאז אני נכנס לאתרים שמדברים על דיכאון ומצוקות נפשיות, ומסוגל לסמן וי על כמעט כל הסימפטומים שמצויינים שם... וחוץ מזה - הם אמרו בעצמם - היא במצוקה נפשית! איך הם פשוט מתעלמים מזה?! החיים שלנו בחצי שנה האחרונה הם פשוט סיוט מתמשך ואני פונה אליכם כמקור אחרון לעזרה... האם יש משהו שאפשר לעשות? שלחתי מייל לרע"ן, לרופאים, לרמ"ד פסיכיאטריה... כלום לא עוזר... תוכלו לנסות להמליץ לי? מודה לכם מקרב לב 21:09 | 8/11/2009  התעלמות רופאים ממצוקה נפשית - חבר מודאג      04:09 | 12/8/2009     לשאלך - 4U

עמוד ראשי |  הצעות לשיפור |  הבהרה משפטית |  תנאי שימוש |  על האתר                   עיצוב ופיתוח: אורן ב.